ב־1962 הוזמן סמית' ליצור פסלים ל"פסטיבל שני העולמות" בסְּפֹולֶטֹו שבאיטליה. לרשותו הועמדו חמישה מבנים של מפעלים שנסגרו בעיר וֹולְטרי שבקרבת גנואה והותר לו להשתמש בכלים, במכונות ובפריטי הפלדה שננטשו שם. בפרק הזמן הפורה הזה הפיק האמן 27 עבודות, כמעט אחת ביום. הוא דאג שהעבודות הלא־גמורות וחלקי העבודות יישלחו אליו למדינת ניו־יורק, שם השלים את "התקופה האיטלקית" שלו ויצר את הסדרה "וֹולטרי-בֹולטון/וולטרון/ו"ב". ביצירה זו מן הסדרה שילב סמית' צורות גאומטריות ופריטים תעשייתיים ליצירת הצרף (אסמבלאז') — מבנה קליגרפי של חסד וטוהר, הפשטה לירית של דמות האדם.

ד"ר עדינה קמיאן

השכבה העליונה של האדמה היא הצטברות דחוסה של צמחייה רקובה בחלקה, או חומר אורגני ועשבים. לעיתים קרובות מוצאים אותה באזורים מיוערים ובביצות והיא בוערת בריח עז באח לחימום. מערכות אקולוגיות של אדמת כבול מכסות שטחים נרחבים על פני כדור הארץ. אלה פולטים פחמן דו־חמצני ושומרים על האיזון בטבע. לבנות האדמה המעוצבות ב"מעגל כבול" יוצרות מעגל ששולח את הדמיון למקומות רחוקים. בילדותו כשביקר לונג את הסבים שלו בדבון התחבב עליו יער דרטמונד הסמוך והוא מרבה לשוטט בו. זהו מקור מיצביו המעגליים הטבעיים. ל"מעגל כבול" נוסף גם ממד מיתולוגי מהתרבות הבריטית - לפי אמונה עממית חיות במיוחד בסביבות דרטמונד פיות קטנות, 'פיקסיז'; הן רודפות בשדות אחרי סוסים גנובים ובתוך כך יוצרות מעגלים, וכל הנכנס אליהם מובל לארץ הקסומה 'פיקסילנד'.

מריה פודלובה

אף שהוא משתמש רק בצבע לבן, ריימן אינו מתאר את עבודתו כמונוכרומטית. לדידו הנייטרליות של הלבן מדגישה את המרקם של משטח הציור. גוונים אינספור של לבן מגיחים מבעד למצעים שונים (בד, נייר, עץ, מתכת, פלקסיגלס) בשלל טכניקות (אקריליק, צבעי־שמן, אמייל). במקרים אחדים, מנגנונים שנותרו חשופים מלמדים על מה שכרוך במימוש העבודה והצגתה לציבור.

ב"טווח" האמן מעיר את תשומת ליבנו לשולי לוח הפיברגלס על ידי ציור משני צידיו ובפינה השמאלית בתחתית, בצבעים לבנים שונים, בשמן ובאמייל. נוסף על כך הוא מעשיר את הקומפוזיציה ואת יחסי הצבעים העדינים בעזרת פס אלומיניום, למעלה ולמטה. כך נחשפים המהדקים והמנעולים. הוא מבליט את הסוגרים המחברים את יצירת האמנות לקיר – פרט טכני שברגיל הוא חבוי – ומגביר את המודעות לתהליך היצירתי כחלק חשוב בהתבוננות ביצירת אמנות.

השאלה שהעסיקה את ריימן לא היתה מה לצייר, אלא איך לצייר. לדעתו עניינו של הציור איננו בנוסחאות או בתיאורים כי אם בניסיון ובהשכלה.

ד"ר עדינה קמיאן

הגאומטריה היא כלי ושפה ביצירתו של מנגולד, אך לעולם אינה הנושא שלה. באמצעות השימוש ביסודותיה הוא יוצר צורות המאופיינות בנייטרליות, באנונימיות ובהעדר נקודת התייחסות חיצונית. "צורה סגלגלה מעוותת בתוך מלבן" נראית במבט ראשון עיגול מאורך מושלם. רק בחינה מדוקדקת שלה מעלה שהיא אינה סימטרית אלא עקומה, "מעוותת", כפי שמצוין בכותרתה. מנגולד מעצים את המשחק שבין תחושת השלמות הנדמית במבט ראשון ובין מה שמתגלה במבט שני, כשהוא זונח את הגאומטריה הטהורה לטובת ציור ביד. עם זה, קשה לקבוע אם הסטייה מן הצורה האידיאלית נובעת מידו של הצייר או שמקורה תפיסתי, רעיוני או טכני.

לין קוק

נולנד הפיק כמה סדרות שבהן בדק את אפקט הצבע ובמיוחד את הקשר בין האזורים המצוירים על הבד לאזורים שהותיר חשופים. את הצבע הוא הניח במכחול ובגלגלת כך שהיה לחלק ממארג הבד. "שיפוע" הוא חלק מסדרה שהחל בה בשנת 1963 והתמקדה בצורת האות V, תמיד בפסי צבע משולשים, שקודקודם פונה כלפי מטה. אף שנדרש לכך דיוק מרבי, נולנד תיאר אותם כציורים ב"מכה אחת".

במבט ראשון הציור מרשים בדיוק הגאומטרי ובניקיון הגוון. שלושה משולשים צבועים בכתום, אדום וכחול מתמרכזים על הבד בסימטרייה. חוד המשולש הכחול נקטע בשוליים התחתונים של הבד. בין המשולשים, מעליהם ולצידם הבד מבצבץ ויוצר מתח בין המשטחים המצוירים למשטחים הגולמיים. דומה שהמשולשים המוכתמים עוצבו בדייקנות וספיגתם אחידה. בדיוק הזה ייתכן רמז לשימוש בסרגל כדי למתוח את הקווים. החזרה הקצבית של הצורה, הצבעים הפשוטים וההרמוניה ביניהם מתקשרים עם עקרונות המינימליזם, זרם שביקש להמחיש את המהות הפשוטה של הצורה. מרחוק הצבע נראה אחיד ויציב, ואולם במבט מקרוב שלושת הקווים היוצרים את המשולשים אינם באמת שווים, והם משתנים מהחלק העליון של הציור לחלקו התחתון. המשולשים נושמים ואינם כלואים באדישות גאומטרית לקונית.

מריה פודלובה

מיכאל גרוס נולד בטבריה בשנת 1920 וגדל במושבה מגדל שעל שפת הכנרת. במרד הערבי בשנת 1936 עלו באש בית משפחתו והמשק, ואביו נהרג. טראומת מותו ליוותה את גרוס כל חייו. אחרי שנתיים בטכניון, הוא נסע לפריז בתחילת שנות ה־50 ולמד פיסול וציור בבית־הספר לאמנויות. ב־1954 חזר לישראל, השתקע בחיפה, פתח סטודיו בכפר האמנים עין־הוד ועבד בו עד ימיו האחרונים.

עידו טרגנו

הציור ״לבן ואוכרה״ מורכב משני בדים המייצגים יחד את שלמות הטבע. בבד הימני רואים את קו האופק מצויר באוכרה ובדיוק רב בין משטחים לבנים שנצבעו מעל גוון כהה יותר. בבד השמאלי ממשיך קו האופק ונפגש בשני שליש הדרך עם משטח בגוון אוכרה בהיר יותר. משיכות המכחול לאורך הקו ובייחוד במקום המפגש בינו ובין המשטח גלויות לעין. נראה שהשמש החמה מבהירה את האדמה השוממת או את המים, ואפשר לחוש את בדידותו של גרוס בנוף המופשט, השלו והמאופק. בציור גדול־ממדים זה הוא הצליח לבטא תחושות ורגשות שחווה בנופי ילדותו ולהנציח רגעים חולפים בטבע. הוא טען כי ״הדומיננטיות של הטבע בונה את השפה במידה רבה״.

מיכאל גרוס נולד בטבריה בשנת 1920 וגדל במושבה מגדל שעל שפת הכנרת. במרד הערבי בשנת 1936 עלו באש בית משפחתו והמשק, ואביו נהרג. טראומת מותו ליוותה את גרוס כל חייו. אחרי שנתיים בטכניון, הוא נסע לפריז בתחילת שנות ה־50 ולמד פיסול וציור בבית־הספר לאמנויות. ב־1954 חזר לישראל, השתקע בחיפה, פתח סטודיו בכפר האמנים עין־הוד ועבד בו עד ימיו האחרונים.

עידו טרגנו

לוחות הפלדה, שלהם שכבת אמייל, נוצרו במפעל מתכת בגלגול קר, גודל כל אחד מהם כ־30 סמ"ר, קצותיהם מחוספסים והם חוררו בארבע פינותיהם. הסריג (גריד) שנוצר מחקה את הנייר המשובץ ששימש את בארטלט ואמנים אחרים בשנות ה־60 וה־70 ומזכיר את עבודותיו של המינימליסט סול לוויט, ידידה של בארטלט. "באים אל החוף" היא יצירה שיטתית אך דינמית המשלבת אורגני ולא אורגני, מושגי ותפיסתי.

ד"ר עדינה קמיאן

מטרתה של מרטין היתה ליצור את התחושה המתקבלת מהאזנה למוזיקה ומהתבוננות בים או בשדה רחב־ידיים. תחילה עינו של הצופה תופסת את שפת הציור ואת הכלל שהוא נבנה על פיו, ולאחר מכן היא מתפנה לבחון את הפרטים, למשל את קווי העיפרון שנדמה כאילו הם חלק מהרקע המצויר ואינם משורטטים באמת או את קווי השתי והערב המגלים את ההתערבות האנושית. מרטין שאפה ליצור בשפה טהורה שאינה קשורה כלל לעולם הזה ולסילוק כל דבר עודף. באמצעותם היא ביקשה לחולל תחושות של שלווה, הרמוניה וסדר. כל אחת מעבודותיה מתייחדת בדפוס קווים מסורגים משלה ובמורכבות עדינה אך ברורה.

סוזן לנדאו