ג’קסון פולוק, ממובילי האקספרסיוניזם המופשט, נודע בעיקר בציורי ה"טפטוף", או "הפעולה", מן השנים 1951-1947. ליצירתם הוא פרס על רצפת האסם-סטודיו שלו בדים גדולים לא מתוחים ובלי שכבת יסוד, חיברם בנעצים אל הרצפה וכך הדגיש את האופקיות ואת האחדות עם המדיום כיסודות מהותיים של שיטתו.
הוא נהג להסתובב סביבם במברשות בכמה גדלים, בטפטפות ובמקלות, במריות ובסכיני פאלטה כדי לשפוך, למרוח ולטפטף צבע ואמייל. רשתות הטפטופים נוצרו מתנועות גופו המהירות והושפעו מחוק הכבידה, טכניקה ששמה דגש על מעשה היצירה כביטוי אישי, ייחודי וחד פעמי. בתהליך היה מעורב כל גופו, וכפי שהוא הסביר "על הרצפה אני נינוח יותר. אני מרגיש שאני קרוב יותר, שאני חלק מן הציור, כי בדרך זו אני יכול ללכת סביבו, לעבוד מארבעת צדדיו, ולהיות בתוך הציור, פשוטו כמשמעו". טכניקה זו, שהתפתחה מהרישום האוטומטי הסוראליסטי והושפעה מציורי חול אינדיאניים, יצרה קומפוזיציה חסרת גבולות של קווים החוצים זה את זה בחלל נטול בידול בין עליון לתחתון, בין פנים לחוץ.
הציור המוארך "קומפוזיציה אופקית" נגזר ככל הנראה מיצירה גדולה אף יותר, ונראה כמשתרע עד אינסוף. על רקע צבע חלודה, מערבולות אמייל כחולות ושחורות משתרגות זו בזו ומדממות זו אל זו ועליהן נוספים חוטים לבנים ועדינים. החלוקה המוקפדת לאור ולחושך מעבירה תחושת עומק וחיות.
סדרת תצלומים וסרט קצר של הַנס נֶמות מ־1950 מציגים את פולוק בעבודתו הדרמטית המזכירה ריקוד ומצביעים על הקשר בין האקספרסיוניזם המופשט למיצג, הנמנה עם צורות האמנות החזקות ביותר שהופיעו במחצית השנייה של המאה ה־20. לפרקטיקה הזאת, שזכתה להרואיזציה, היתה השפעה עצומה על רעיונות הקשורים בתהליך, פעולה ומעורבות הגוף בזמן אמיתי ובמרחב אמיתי באמנות שנות ה־60 וה־70.
ד"ר עדינה קמיאן
