יצירתו של גרהרד ריכטר מעוגנת בלב השיח המושגי והביקורתי של הציור העכשווי ומעשירה אותו בגירויים צורניים. ריכטר פיתח כבר בראשית דרכו בשנות ה־50 בדרזדן דרכי ציור מנוגדות במובהק: ציור מבוסס על דימוי מצולם מוקרן על הבד, מסומן ומטושטש בהמשך, לצד ציור מופשט שנבנה על ידי הוספת שכבות צבען וגריעתן. דומה כי ריכטר ניסח את עיקרי השקפתו על הציור באמצעות אופציות אלה. בתוך כך ציין את הקרבה בין המציאות לייצוגה החמקמק, וגם את ההבדל ביניהן: בין הנראה לעין לבין המבט הסובייקטיבי.
"ציור מופשט" ממחיש את שיטת העבודה החד-פעמית שריכטר פיתח. הוא בנה את הציור בהדרגה, במריחת שכבת צבע אחת, הסרתה במגב, שהותירה עקבות על הבד, וחוזר חלילה. בכל שלב בחן את תוצאת פעולתו – הפאלטה, הדגמים, הקצב וההשתקפות. אלה הובילו לרגע הסיום. מהתהליך החזרתי, הכמעט מכני, של כיסוי וגילוי, סיום והריסה של המשטח הציורי, התקבלו עבודות מופשטות המזכירות גלים, מרחבי חיזיון תת-עוריים, בהשתנות נזילה.
ריכטר ייחד תפקיד מפתח לאקראיות בתהליך היצירה, וכך הסביר בריאיון שנתן בשנת 1990 - "שיטה זו של עבודה עם מקריות, מזל, השראה פתאומית והריסה מאפשרת לתמונה מסוג מסוים להתגלות, וזו לעולם לא תהיה מתוכננת מראש. על כן על התמונה הייחודית להתפתח מתוך היגיון ציורי או חזותי שצורך מכתיב אותו. באי־תכנון התוצאה אני מקווה להגשים את אותה תקינות ואובייקטיביות המצויה תמיד בטבע (או בחפץ מן־המוכן). נכון שכך אפשר גם להפעיל מאמצים לא־מודעים, עד כמה שהדבר ניתן".
בהתייחסו ל"מזל" ככלי בשירות האמן, הרחיב ריכטר את הדיבור על מושג שפיתחו הדאדאיסטים והסוריאליסטים בראשית המאה ה־20. הוא חזר ואשרר אותו בהציעו השקפה שונה על המציאות הציורית, מעבר לנגלה. אם כאמצעי התרסה דאדאיסטי, השואף לחתור תחת המוסכמות האמנותיות, ואם כשיטה של "אוטומטיזם נפשי", המקל את חשיפת הלא־מודע.
תמי מנור-פרידמן
