מוריס לואיס היה ממקימי תנועת "אסכולת הצבע וושינגטון", קבוצת אמנים שנודעה בשימוש בצבעים מודרניים בוהקים ובצבע סינתטי, במקום בצבעי־שמן. בשנות ה־40 הושפע מיצירותיו המופשטות של ז'ואן מירו, ואולם ביקורו בסטודיו של הלן פרנקנת'אלר בשנת 1953 הוא שסלל את דרכו לכיוון חדש. לואיס ועמיתיו התפעלו משיטתה של האמנית שהכתימה את בדיה בצבענים מדוללים ובכך השיגה תחושה של צבע טבול או מוכתם. לעיתים קרובות היה קשה להבחין בעבודותיה בין המצע לבין הצבעים שכיסו אותו.
בשנת 1952 עבר לואיס לוושינגטון, ושם התחיל לפרק את התכונות הצורניות של הציור. טכניקת הציור שהמציא התבססה על כתמי צבע אנכיים על בד חשוף. לואיס יצר גוף עבודה גדול במיוחד, וציוריו נחלקים לשלוש סדרות בסיסיות: "הצעיפים" (1960-1954), "הפריסות" (קיץ 1960 עד ינואר/פברואר 1961), ו"הפסים" (ינואר/פברואר 1961 עד קיץ 1962).
"שמץ" הוא אחד מכ-150 "פריסות" שיצר, בדרך־כלל על בדים בממדים של ציור קיר. בכולם זורמים באלכסון פלגים לא־סדירים של צבען רב־גוני לעבר המרכז התחתון של הבד, בלי להיפגש ממש. במרכז נשאר אזור גדול של בד גולמי. הצבעים המדוללים מאוד נשפכים לתוך הבד ומתאחדים עם המשטח, שומרים על שטיחות מישור התמונה. הצבע טהור ואין תחושה של נרטיב, דימוי או פרספקטיבה, כנהוג בציור המסורתי. האמן מאלץ את הצופה להתמקד אך ורק ברכיבים הנראים של הציור – צבע ואופן שפיכתו וממדי הבד, שיחדיו יוצרים חלל מופז באור.
ד"ר עדינה קמיאן
