שנות ה־50 הכירה הלן פרנקנת'אלר רבים מאמני האקספרסיוניזם המופשט שהיו פעילים בעיר הולדתה ניו־יורק. בזכות המבקר רב־ההשפעה קלמנט גרינברג, שעבודותיה משכו את ליבו, הן הוצגו בתערוכות, ובכללן בתערוכת־יחיד במוזיאון היהודי בשנת 1960, אז גם נישאה לאמן רוברט מד'רוול.
בשנת 1951 התלוותה פרנקנת'אלר אל גרינברג לביקור בסטודיו של פולוק והיתה עדה לשיטת העבודה שלו – טפטוף ושפיכת צבע על בד גולמי בתנועות רחבות. בהשראתו פיתחה פרנקנת'אלר צורת עבודה מיוחדת לה - "ספיגת כתמים". "אני שואפת ליצור תמונה ש'תאצור' מחווה מתפוצצת, דבר־מה בתנועה, הנכנס ויוצא מעומקים דמויי נוף, אך מונח בשטיחות באזורים מקומיים – בלתי נגוע ולא מוגבל". היא ויתרה על משיכות מכחול מסורתיות, שפכה צבע מדולל מעט בטרפנטין על בד גולמי ואפשרה לו להיספג ולהתפשט בכתמים על המשטח המחוספס. פרנקנת'אלר הביאה את צורותיה האווריריות לשולי הבד ועודדה אותן להיטמע אלה באלה. המכחול שימש אותה רק כדי לתעל את הזיגוגים השקופים. באמצעות אקריליק הנמס במים היא קנתה שליטה על ההרוויה של שדות הצבע שלה. "תנועה אחת באמת יפה של פרק כף היד, מסונכרנת עם הראש והלב, וזה הכול", אמרה פעם על הפרקטיקה שלה. "אפשר לחשוב שזה נולד ברגע".
ב"מג'נטה" הצופה חווה את עבודת השפיכה וההכתמה כמו גם את משיכות המכחול הגופניות. גוונים שונים של סגול מופיעים ונסוגים, מעוררים אסוציאציות של גופים שמיימיים. עושר של מרקמים נוצר על ידי הגבהת שטח כתמתם, שקוף למחצה, הלוכד את האור ומוסיף לאווירה השמיימית של הציור. הטכניקה של פרנקנת'אלר השפיעה על כמה אמנים אחרים, ובהם מוריס לואיס וקנת' נולנד, וגישרה בין האקספרסיוניסטים המופשטים של שנות ה־50 וציירי שדות־הצבע של שנות ה־60. הפישוט של תמונותיה וממדיהם הגדולים הם דוגמה לסגנון האמריקני החדש.
ד"ר עדינה קמיאן
