הפסל והצייר האקספרסיוניסטי המופשט דייוויד סמית' נודע בעיקר בפסלי הפלדה הגאומטריים המופשטים הגדולים שלו. בסוף שנות ה־20 הכיר סמית' את עבודתם של מונדריאן, קנדינסקי והקונסטרוקטיביסטים הרוסים, וכן את פסלי הפלדה המרותכים מעשה ידי פבלו פיקאסו וחוליו גונזלס, והם שהובילו אותו לשלב ציור ועבודה פיסולית. תחילה יצר חפצים תלת־ממדיים בעץ, בחוט ברזל, באלמוגים ובחפצים אחרים מן־המוכן, ועם הזמן היה לחלוץ בארצו בפסלי מתכת מרותכים.
ב־1962 הוזמן סמית' ליצור פסלים ל"פסטיבל שני העולמות" בסְּפֹולֶטֹו שבאיטליה. לרשותו הועמדו חמישה מבנים של מפעלים שנסגרו בעיר וֹולְטרי שבקרבת גנואה והותר לו להשתמש בכלים, במכונות ובפריטי הפלדה שננטשו שם. בפרק הזמן הפורה הזה הפיק האמן 27 עבודות, כמעט אחת ביום. הוא דאג שהעבודות הלא־גמורות וחלקי העבודות יישלחו אליו למדינת ניו־יורק, שם השלים את "התקופה האיטלקית" שלו ויצר את הסדרה "וֹולטרי-בֹולטון/וולטרון/ו"ב". ביצירה זו מן הסדרה שילב סמית' צורות גאומטריות ופריטים תעשייתיים ליצירת הצרף (אסמבלאז') — מבנה קליגרפי של חסד וטוהר, הפשטה לירית של דמות האדם.
ד"ר עדינה קמיאן
