משיכות מכחול שחורות וגסות על משטחי צבע לבנים הן מסימני ההיכר של הצייר פרנץ קליין. כמו עבודותיהם של ג׳קסון פולוק, רוברט מד׳רווֶל, וילם דה־קונינג ואמנים אחרים מאסכולת ניו־יורק, גם ציוריו של קליין מגלמים את פעולת הציור. לאחר מלחמת העולם השנייה ביקשו קליין ועמיתיו למצוא סגנון חדש שייבדל מן הריאליזם האמריקני מצד אחד ומן הקוביזם האירופי מצד אחר. ציור הפעולה הדגיש את הממד הספונטני, הלא־מודע והכאוטי שביצירת האמנות.
קליין זנח את הפיגורטיבי לטובת המופשט ואת כַּן הציור לטובת ציורי ענק על קירות בעקבות ביקור שערך בסטודיו של דה־קונינג בשנת 1948 או 1949, שבו הציג לו האחרון את האפשרות להגדיל את ציוריו על ידי הקרנתם על בד גדול. הגודל, כך התברר, רק היטיב עם הקומפוזיציות של קליין.
סגנונו המונוכרומטי ומשיכות המכחול שלו שנדמו כהגזמה של עבודת מכחול הדיו היפני עוררו את סקרנותה של קבוצת הקליגרפיה היפנית האוונגרדית בּוֹקוּג'ינְקאי (Bokujinkai), והעומד בראשה מוריטה שיריו (Morita Shiryū) החל להתכתב עם האמן האמריקאי על הקשר שבין המופשט לקליגרפיה. קליין התכחש לטענה שהוא הושפע במישרין מהאמנות היפנית, וכמו מבקרי האמנות האמריקנים חשב שהמופשט האקספרסיבי הוא המצאה מקומית מובהקת. הוא הדגיש כי בציוריו שלו הוא מצייר את השחור באותה חשיבות שבה הוא מצייר את הלבן.
הקומפוזיציה בציורו ״בית־לחם״ תוכננה בדקדקנות, אם כי הציור המוגמר מעורר תחושה של אימפולסיביות ושל תנופה גופנית של האמן. בתוך הכאוס הלא־מלוטש נוצר שיווי משקל בין משיכות המכחול השחורות הדחוסות ובין המשטחים הלבנים שיוצרים מרווח ונשימה על בד הציור, והדימוי המופשט מקרין חושיות, תנועה ופעילות גדולה.
ים טרייבר
