גלעד אפרת, יליד באר שבע שסיים את לימודיו באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בשנת 1995, פרץ לזירת האמנות הישראלית עם ציורים מונוכרומטיים של אתרים ארכאולוגיים שהתבססו על תצלומי־אוויר ועסקו בזהות הישראלית ובנרטיב הציוני. אחריהם הרחיק עד נופי הירח והמאדים, כעבור עשור צייר דיוקנאות ענק של קופים שפגש בגן־החיות של יוסטון, ומהם עבר לציור מופשט טהור.
קופים, שהם בעלי־החיים הקרובים ביותר לאדם, אינם מסוגלים לצייר ציור פיגורטיבי אך יכולים ליצור יצירות שההבדל בינן ובין אמנות מעשה ידי אדם אינו אלא העובדה שהן נוצרו בלי שום מודעות לרעיון האמנות, כפי שאנו מבינים אותו. מפגשו של אפרת עם ציוריהם "המופשטים" של קופי גן־החיות היה במובנים רבים נקודת־מפנה בהתפתחותו האמנותית. בעקבותיו, הוא נטש את הציור הפיגורטיבי והחל לעסוק בנושאים שעניינם הוא מהות האמנות המופשטת והביטוי האינטואיטיבי הטהור באמצעות צבע וצורה.
"בלי כותרת XI (נתיב חשיבה)" וציורי הסדרה "שביל החשיבה של דרווין" שהוא צייר בשנים 2016-2013 מתבססים על תצלומי הגן שהקיף את ביתו של צ'רלס דרווין באנגליה, ובו שביל ארוך שאבי תורת האבולוציה נהג להתהלך ולהרהר בו. הציורים, שמזכירים דימויי יער רומנטיים מן המאה ה־19, הלכו ונעשו מופשטים עד שאיבדו כליל את הדימוי המציאותי שביסודם. גם השביל נעלם אט־אט בסבך הכתמים המופשטים.
עבודותיו המופשטות של אפרת, שציורי הנס הופמן, ניקולה דה־סטאל, גרהרד ריכטר ואמנים מופשטים אחרים מהדהדים בהם, הם תוצר של פעולה פיזית חזקה, כמעט אלימה, עתירת צבעים וחיונית. המתבונן בהם ובעבודות המוקדמות מבוססות־התצלומים שלו יכול לחשוב שהם נוצרו בידי שני אנשים שונים, אבל ציורי הקופים שביניהם והמהלך התודעתי שליווה אותם נותנים בידינו מפתח לראות את הקשר ביניהם, את ציר הסדר וההיגיון לעומת האינטואיציה והדמיון, את המודע לעומת התת־מודע ואת המדעי והתרבותי לעומת היצרי והפראי, כשני קצוות או שתי דרכים להבין את העולם ולתאר אותו.
אמיתי מנדלסון
