ג'ולס אוליצקי תרם רבות להתפתחותה של אמנות שדות־הצבע באמצע שנות ה־60. הוא ייצג את ארצות־הברית בביאנלה של ונציה בשנת 1966, וב־1969 הציג תערוכת־יחיד ראשונה לאמן אמריקני חי במוזיאון המטרופוליטן.
אוליצקי התמקד בתכונות החומריות של משטח ושוליים, צבע וקו. בשנת 1960 החל לשפוך צבע ולהכתים גלילים עצומים של בד חשוף שכיסו את רצפת הסטודיו. הוא ערך ניסויים בשיטות של הנחת צבע, משתמש במברשת, ספוג, מגב־חוטים (mop) וגלגלת. בשנת 1964 אמר לפסל אנתוני קארו: "בציורים שלי הייתי פשוט רוצה לרסס צבע שיהיה תלוי כענן אבל לא יאבד את צורתו". קארו, שאת פסליו צבע באקדח־רסס המשמש בין השאר לצביעת מכוניות, הציע גם לאוליצקי לנסות את הטכניקה, וזה פיתח שיטה משלו – באמצעות אקדח־רסס תעשייתי סימן נגיעות של צבע ויצר כך במהירות שטחים גדולים עם אפקט של צבע מעורפל תלוי באוויר. במוטו לביאנלה בוונציה 1966, "לצייר בצבע", כתב אוליצקי: "כאשר תפיסת הצורה הפנימית נשלטת על ידי הקצה, דומה שהצבע[...] נשאר על המצע או מעליו. להפך, אני חושב על צבע כמה שנראה בתוך המשטח ומבעד לו, לא רק עליו".
תחילה עבד אוליצקי עם שלושה אקדחי־רסס בו־זמנית ליצירת דחיסות שונה של צבע, ואחר כך השיג שליטה טובה יותר באקדח־רסס רב־פיות; הטיפות המעובות של הצבע הקנו למשטח החשוף אפקט דמוי פסיפס. את הצבע - אמולסיית אקריליק מעובה בג'ל לקבלת צמיגות רבה יותר - ערבב עם אבקה מתכתית ואבקה פנינתית. כמה הנחות נוספות ערבבו בהדרגה את הצבע והפכו אותו לקרום אטום מחליף צבעים. לפני שהניח את הצבע הצמיד את הבד לרצפה. רק אחרי כיסוי כל המשטח נהג לחלק אותו לסדרת ציורים נפרדים, ומשנת 1966 שם דגש על שולי המסגרת. לבסוף יצר קווי-גבול בתחתית ובצדדים בעזרת צבע מעובה בג'ל מתחת ומעל לקרום הרסס. קווים בצבע, התואמים את הצבעים המרוססים, מגדירים את השוליים של מה שנראה בלעדיהם כקרום של צבעים עדינים מתואמי־גוון. לאחר השלמת הציור נמתחה כל עבודה ועבודה על מסגרת.
ד"ר עדינה קמיאן
