זוכת פרס ישראל לציור לאה ניקל היתה יוצרת בודדת ובעלת קול מיוחד שעבודותיה הן מופת לציור מופשט – כזה הרואה בבד מצע לדיאלוג, ליחסי גומלין ולמאבק בין צבעים, כתמים ומרקמים. היא נולדה ב־1918 באוקראינה והגיעה לארץ בגיל שנתיים. בצעירותה למדה אצל הציירים חיים גליקסברג, יעקב שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, וב־1950 נסעה לפריז ונחשפה שם למגמות השונות של הציור המופשט של אחרי המלחמה - אנפורמליזם, טאשיזם (מלשון כתם) והמופשט הלירי – ולאמנים כגון ז'ורז' מטיה והנס ארטונג, שציוריהם נוצרו על טוהרת המופשט ויש בהם מידה רבה של גופניות וספונטניות. ציוריה הושפעו גם מיצירתם של חואן מירו וז'ן דובופה שעסקו בציור ילדי ומכוחו של הציור להשתחרר מכבלי המסורת ולהיווצר מתוך אינטואיציות ראשוניות. בעבודותיה המוקדמות עסקה בדימויים שמקורם במציאות אך עם שובה לארץ בשנות ה־60, עברה למופשט מוחלט ודבקה בו לאורך כל דרכה האמנותית.
יצירותיה של ניקל בנויות על קומפוזיציה דינמית ונועזת שעושה שימוש במתח שבין החלקים המצוירים לחשופים, במרקם, בקו, בכתם ובעיקר בצבעים חזקים ומנוגדים, אשר יוצרים תחושה מוזיקלית ומשחקית כמו באלתור של ג'אז ובה־בעת מחוללים דרמה בעלת עוצמה בארוקית. שלא כאמני המופשט הלירי הישראלי שציוריהם התבססו על נוף או על מראה מהסטודיו, יצירתה של ניקל עוסקת במופשט הטהור, במנותק מן המציאות הנגלית לעין, ומבחינה זאת היא קרובה יותר למופשט האקספרסיבי האמריקאי.
בציור זה עשתה ניקל צעד נועז ואף חריג מבחינתה והתבססה על צבע אחד בלבד הפורץ לבד הלבן: כתום. המוזיקה של הציור המופשט או הצלילים שהוא מציע – בלשונו של וסילי קנדינסקי שאפיין צבעים שונים כצלילים של כלים שונים – היא של כלי אחד בלבד. הציור הכתום כולו מצויר ככתמים גדולים וספונטניים. אם יש קשר בין "כתום" ל"כתם" שמשמעותו צבע ("ראשו כתם פז", שיר השירים ה: יא) ואם לאו, הרי שאפשר לראות בכתמי הכתום האלה ביטוי מזוקק של המופשט הטהור, בלי ניסיון להפגישו עם צבעים אחרים וליצור קונצרט מתוזמר. הכתום הזה הוא מופע של נגן יחיד, טרם בריאתם של הצבעים האחרים: הכתם הראשוני, ההיולי, שמש המגיחה אל בד הציור כמפץ של אנרגיה צרופה.
ואף־על־פי־כן, ניקל לא התקבלה מעולם לקבוצת "אופקים חדשים" ששלטה באמנות המופשטת בארץ בשנות ה־50 עד ה־70 והיתה הקבוצה האמנותית החזקה בישראל. אמניה העיקריים, ובראשם יוסף זריצקי, התקשו לקבל את המופשט המוחלט ששלט ביצירתה ואת הצבעוניות שלה שהיתה שונה מהצבעים העכורים והדהויים שאפיינו את יצירתם. ואולי נבע הדבר גם מחוסר רצונם לשלב אישה כה בולטת ומוכשרת בקבוצה שהיתה בנויה כמעט לגמרי על טוהרת הגברים - שוביניזם שהיה טבוע גם בשדה האמנות בשנים אלו.
אמיתי מנדלסון
