"כך אני מצייר כי זה מאפשר לי להוסיף עוד ועוד דברים – דרמה, כעס, כאב, אהבה, דמות, סוס, רעיונות שלי על המרחב. דרך העיניים שלך זה שוב הופך לרגש או לרעיון".
דה־קונינג, יליד רוטרדם, הגיע לניו־יורק בשנת 1926, שם הוקסם מהחירות הלירית של הג'אז ושל האמנות המופשטת שנוצרה בהשראתו. הוא חקר את עבודותיו של אנרי מאטיס וקשר קשרי ידידות עם אמנים שחיו בניו־יורק, ובהם ג'ון גרהאם וארשיל גורקי. עם הזמן היה דה־קונינג לחוליה מקשרת וחשובה בין המודרניזם האירופי לציירי אסכולת ניו־יורק. בתקופת השפל הגדול יזם הנשיא פרנקלין רוזוולט תוכנית לעבודות יזומות (WPA) ודה־קונינג הוזמן לעצב במסגרתה ציורי־קיר במרחב הציבורי בניהולו של פרנאן לז'ה. הצעותיו לציורי־הקיר מעולם לא יושמו, אך הן היו חלוצות בתחום הציור המופשט שלו וההתנסות עודדה אותו להתמסר כל כולו לאמנות.
על פני כמעט שבעה עשורים פיתח דה־קונינג מגוון רחב של סגנונות - מפיגורטיבי ועד מופשט. לעיתים קרובות הם התערבבו, והזינו אלה את אלה. דמות האישה היתה נושא פורה ומעורר פולמוס. כבר בראשית דרכו היו משיכות מכחול רחבות וצבעים נוזלים כלי עבודתו, והוא המשיך להשתמש בהם לאורך השנים. עבודתו התאפיינה בשילוב של מאמץ פיזי עם ניסויים אינסופיים. "מעולם לא התעניינתי באיך לעשות ציור טוב", אמר פעם. "לא חיפשתי שלמות, רציתי לראות עד לאן אפשר להגיע". את המופשטים בשחור-לבן החל בצבעי־שמן ובאמייל־לציור־שלטים בשנת 1948, אז היתה לו תערוכת־יחיד ראשונה. "שחור ולבן" מורכב משני דפים בגוון צהוב-לבן ועליהם צורות שחורות המצוירות בתעוזה ובביטחון מרבי וכמו מדמות אותיות או צורות אנושיות מרומזות. האמן גרס ש"גם צורות מופשטות חייבות להידמות למשהו". קווים וטפטופי צבע מתוחים, נמרצים ושקופים נדחסים לקומפוזיציה חסכונית מאוד, משתלבים זה בזה. הטפטופים, או דימומים - בין שהם מרוכזים ובין שהם נמוגים והולכים - חושפים את הלובן בין הצורות השחורות.
ד"ר עדינה קמיאן
