בנעוריו הושפע מייקל גולדברג מהאקספרסיוניזם המופשט של אמנים מבוגרים ממנו, כגון פרנץ קליין, קליפורד סטיל ווילם דה־קונינג, ושוב לא נטש אותו. בשנות ה־50 השתתף לראשונה בתערוכות, שנחשבו פורצות דרך באוונגרד הניו־יורקי. עשור אחר כך עבר גולדברג לסטודיו הישן של מרק רותקו ושם, על הרצפה, מצא כתמי צבע אדום, זכר לסדרה שיצר רותקו למסעדת "ארבע העונות" בעיר. גולדברג החל ליצור בעצמו סדרה בגוון אדום, כמעט מונוכרומטית, והתרחק מההשראה של דה־קונינג. גם בו דבקה התווית של "דור שני לאקספרסיוניזם המופשט", כפי שקרה למרבית עמיתיו, אך הוא אמר: "תוויות באות והולכות, הן לא משנות את מה שאתה מנסה לעשות".
גולדברג שילב מסורות מערב־אירופיות עם פילוסופיות ממזרח אסיה ועם המטען התרבותי של ניו־יורק שאחרי המלחמה; הוא נודע בעיקר במשיכות המכחול האקספרסיביות ובמופשט שלו, המבוסס על אסוציאציה חופשית.
"תמיד סברתי שאמנות נובעת מאמנות" אמר. "אמנות דורשת הסתכלות וגם קצת גניבה סלקטיבית. אתה לוקח קצת־מפה־קצת־משם, בלי שתהיה מודע לכך". גם האופי האלתורי של הג'אז, שהיה אהוב עליו מאוד, היה חשוב לו בעבודתו. בציור המופשט ראה גולדברג את "האתגר החזותי העיקרי של זמננו. ייתכן שיהיה קשה יותר ויותר לייצר דימוי מופשט וגם אמין, אבל זה הופך את האתגר לגדול יותר". "חברת מוניומנטל אנג'ין" היא אדמתית וקשוחה, באדום־חלודה, צבע של לבנים או של דם קרוש, פה ושם פסים חזקים של לבן. הצבע עבה ואטום, מרוח במשיכות מכחול ומותז בתחתית הציור.
ד"ר עדינה קמיאן