מרק רותקו היה תלמידו של ארשיל גורקי ונודעה לו השפעה עמוקה על אמנותו של רותקו כמו גם על אקספרסיוניסטים מופשטים אחרים. בעקבות מורהו, התעניין בסוריאליזם האירופי, וצורות ביומורפיות אכלסו את ציוריו מראשית שנות ה־40. אלה הפכו אצל רותקו לאזורי צבע מרחפים מעל לבסיסים צבועים, והם היו לסימן ההיכר שלו. מבקר האמנות קלמנט גרינברג תיאר אותם ב־1955 "ציורי שדות־צבע" והם התאפיינו במרחב פתוח ובשימוש אקספרסיבי בצבע. רותקו, כעמיתיו באסכולת ניו־יורק בארנט ניומן וקליפורד סטיל, צייר כדי לצלול לעומק חייו הפנימיים ולעומק הקיום האנושי. מבחינתו אמנות היא צורה עמוקה של תקשורת ויצירתה היא מהלך מוסרי.
הקומפוזיציה האופיינית לרותקו החלה להתגבש בשנת 1947, והוא מעולם לא חדל לחקור את האפשרויות האינסופיות של הנחת שכבות צבע מלבניות על שדות צבע. הוא רצה שהצופה יעמוד סמוך לציור, שהצבעים יעטפו אותו מכל עבר ויעוררו בו התרגשות. "אני מעוניין רק בביטוי רגשות אנושיים בסיסיים – טרגדיה, אקסטזה, חורבן וכו'", הצהיר. "והעובדה שאנשים רבים מתפרקים ובוכים כשהם עומדים מול ציוריי מראה שאני מסוגל להעביר רגשות אנושיים בסיסיים כאלה. אם אתה מתרגש רק מיחסי הצבעים שבהם, החמצת את העיקר".
בעבודותיו האופייניות יש אזורים מלבניים רחבים שונים במספרם, בפרופורציות ובצבע שלהם. שוליהם מרוככים והם מרחפים זה מעל זה על משטח הציור. תופעת האשליה האופטית המכונה "דמות־גרר" (afterimage) מעצימה את תחושת הריחוף, שכן התבוננות בכל קטע צבוע בפני עצמו משפיעה על החישה של הקטע הסמוך לו. בציור זה, שדות צבע בכחול ובצהוב מעומתים ומאוחדים גם יחד על משטח כתמתם.
אי־השוויון הקל בעוצמת הצבע מגלה את ניסויי האמן בטכניקת השפשוף: בהניחו צבעים עזים על שכבות צבע שקוף מתקבלות עמימות ותנועה עדינה, הגושים מופיעים ונסוגים. במילותיו של רותקו "או שמשטחיהם נרחבים ודוחפים החוצה בכל הכיוונים, או שהם מתכווצים ונעים פנימה בכל הכיוונים. בין קצוות אלה תוכלו למצוא את כל מה שאני רוצה לומר".
ד"ר עדינה קמיאן
