במבט ראשון "בלאטה 14" נראית כמו ציור מערבי מופשט שאימץ את עקרון האקראיות של פולוק בציורי הטפטוף שלו, אבל מבט מקרוב מגלה שהעבודה מתארת דבר־מה ממשי וחומרי, מוצר מוכר בעל משמעויות והקשרים מקומיים, חברתיים ופוליטיים.
הטריפטיך "בלאטה 14" מתאר אריחי טֶרָצוֹ ("שומשום") עשויים בטון, חצץ ולעיתים גם שברי שיש, יצוקים בתבנית ומלוטשים. האריחים הבוהקים היו שכיחים בישראל משנות ה־20 ועד שנות ה־90. עד האינתיפאדה הראשונה יצרו אותם בעיקר פלסטינאים. בטכניקת הדקולאז׳ (decollage) שגבע משתמש בה הוא מורח תחילה שכבת צבע על הבד, אחר־כך מדביק עליה פיסות נייר או בד, מורח עליהן ועל הבד כולו שכבת צבע נוספת, ואז מסיר את הפיסות המודבקות וחושף את שכבת הצבע שמתחתן.
גבע נולד וגדל בקיבוץ עין שמר. הוא החל לעסוק באמנות כבר בגיל 16, כשנרשם ללימודים במכון אבני. אחר־כך המשיך במדרשה לאמנות ברמת השרון בהנחיית האמן רפי לביא, וב־1984 זכה במלגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל ונסע ללמוד ב״ניו יורק סטודיו סקול״. יצירותיו עוסקות במתח שבין מינימליזם ופורמליזם לדימויים סמליים, ארכיטיפיים וטעונים פוליטית; בין צורות מופשטות ואקראיות לפריטים מקומיים בעלי סממנים פוליטיים הקשורים לארכיטקטורה, לביגוד מסורתי (כאפייה) ואף למשחק (שש-בּש). מצד אחד הוא פועל בעקבות הציור המופשט האמריקאי הגדול שחותר לחולל חוויה אסתטית ורוחנית באמצעות צורות, כתמים וקווים, ומצד אחר הוא משתמש בצורות מן־המוכן – סורגים, כאפיות, בלאטות – ויוצר הכלאה וסינתזה בין האקספרסיוניזם המופשט ובין המקום, סמליו ואורנמנטיקה מוסלמית. כך הוא הופך את הקערה על פיה: בניגוד לטבעו, המופשט שלו אינו מנותק מן המקום ומן השאלות הפוליטיות הקיומיות שמלוות אותו ואינו אמצעי לחוויה אסתטית טהורה. במקום ההתעלמות והחשד כלפיהן שמאפיינים חלקים נרחבים בציבור הישראלי, גבע מנכיח את קיומן של צורות שנולדו מן המקום ומן המסורת הערבית הסובבת ומנכס אותן ביצירתו.
עידו טרגנו
