ג'ניפר בארטלט בחרה לא פעם נושאים יומיומיים והעניקה להם משמעות בעזרת ניתוח המבנה, הגאומטריה, הסדרתיות והשוליים של הציור. "באים אל החוף" משלב עבודת יד ועבודת מכונה בדיאלוג בין משולש מצויר (כחול בהיר ובעל קודקוד צהוב) ולוחות מתכת מרובעים (אחד זהוב, עשרים כחולים וסימנים אוטוגרפיים). אלה משלימים משולש הפוך לזה המצויר. בארטלט, שהבחינה בשלטי הפלדה ברכבת התחתית בניו־יורק, התחילה להשתמש בלוחות דומים. אלה קנו לה מוניטין בתקופת השיא של האמנות המינימליסטית והמושגית במחצית השנייה של שנות ה־60. לוחות הפלדה העמידים, הניידים והגמישים שימשו כמו "נייר קשיח שאפשר לנקותו ולעבוד עליו שוב ושוב. רציתי יחידה שתוכל להיצמד לקיר, גם מעבר לפינות, וגם להישלח בקלות מעבר לים".
לוחות הפלדה, שלהם שכבת אמייל, נוצרו במפעל מתכת בגלגול קר, גודל כל אחד מהם כ־30 סמ"ר, קצותיהם מחוספסים והם חוררו בארבע פינותיהם. הסריג (גריד) שנוצר מחקה את הנייר המשובץ ששימש את בארטלט ואמנים אחרים בשנות ה־60 וה־70 ומזכיר את עבודותיו של המינימליסט סול לוויט, ידידה של בארטלט. "באים אל החוף" היא יצירה שיטתית אך דינמית המשלבת אורגני ולא אורגני, מושגי ותפיסתי.
ד"ר עדינה קמיאן
