"כשלמדתי אדריכלות", סיפר פעם הצייר והפסל מיכאל גרוס, "הייתי משרטט בלי צללים. לא נכנעתי לאמצעי ההגדרה החיצוניים. הייתי מצייר קו עבה, קו דק, כדי לתת תחושה של קרוב ורחוק, ולא את התיאור הפיזי של הצל שיושב שם. הייתי קצר־רוח לגבי האמצעים. מהרגע הראשון לא היתה לי סבלנות, רציתי ללכוד את הדבר עצמו, רציתי להגיד את הדבר מייד, כפי שהוא".
בציור ״אדמה ואוויר״ תיאר גרוס את קו האופק המושך את מבטו של הצופה הצידה ואת קו האורך המעלה אותו ל"שמיים" ומוריד אותו אל "האדמה". כשמתבוננים בציור מקרוב אפשר להבחין כי שכבת הצבע הלבנה שיוצרת את שני הקווים צוירה על בד שכוסה כולו בצבע אוֹכְרָה. כך הנכיח גרוס את ההיררכיה של המבט, את האדמה מתחת ואת האוויר מעל.
הציור ״לבן ואוכרה״ מורכב משני בדים המייצגים יחד את שלמות הטבע. בבד הימני רואים את קו האופק מצויר באוכרה ובדיוק רב בין משטחים לבנים שנצבעו מעל גוון כהה יותר. בבד השמאלי ממשיך קו האופק ונפגש בשני שליש הדרך עם משטח בגוון אוכרה בהיר יותר. משיכות המכחול לאורך הקו ובייחוד במקום המפגש בינו ובין המשטח גלויות לעין. נראה שהשמש החמה מבהירה את האדמה השוממת או את המים, ואפשר לחוש את בדידותו של גרוס בנוף המופשט, השלו והמאופק. בציור גדול־ממדים זה הוא הצליח לבטא תחושות ורגשות שחווה בנופי ילדותו ולהנציח רגעים חולפים בטבע. הוא טען כי ״הדומיננטיות של הטבע בונה את השפה במידה רבה״.
מיכאל גרוס נולד בטבריה בשנת 1920 וגדל במושבה מגדל שעל שפת הכנרת. במרד הערבי בשנת 1936 עלו באש בית משפחתו והמשק, ואביו נהרג. טראומת מותו ליוותה את גרוס כל חייו. אחרי שנתיים בטכניון, הוא נסע לפריז בתחילת שנות ה־50 ולמד פיסול וציור בבית־הספר לאמנויות. ב־1954 חזר לישראל, השתקע בחיפה, פתח סטודיו בכפר האמנים עין־הוד ועבד בו עד ימיו האחרונים.
עידו טרגנו
