המינימליסט האמריקני רוברט ריימן היה סקסופוניסט ג'אז מוכשר. כשעבד למחייתו באבטחה במוזיאון לאמנות מודרנית נרכשו אז למוזיאון עבודות של מרק רותקו, וילם דה־קונינג, קליפורד סטיל, ג'קסון פולוק ובארנט ניומן והן הילכו עליו קסם. ריימן החל לשלוח ידו בציור, וב־1959 השלים את ציורו הממשי הראשון, מונוכרומטי ביסודו. שני מאפיינים בולטים ליצירתו הם תבנית מרובעת ופאלטה לבנה בלבד.
אף שהוא משתמש רק בצבע לבן, ריימן אינו מתאר את עבודתו כמונוכרומטית. לדידו הנייטרליות של הלבן מדגישה את המרקם של משטח הציור. גוונים אינספור של לבן מגיחים מבעד למצעים שונים (בד, נייר, עץ, מתכת, פלקסיגלס) בשלל טכניקות (אקריליק, צבעי־שמן, אמייל). במקרים אחדים, מנגנונים שנותרו חשופים מלמדים על מה שכרוך במימוש העבודה והצגתה לציבור.
ב"טווח" האמן מעיר את תשומת ליבנו לשולי לוח הפיברגלס על ידי ציור משני צידיו ובפינה השמאלית בתחתית, בצבעים לבנים שונים, בשמן ובאמייל. נוסף על כך הוא מעשיר את הקומפוזיציה ואת יחסי הצבעים העדינים בעזרת פס אלומיניום, למעלה ולמטה. כך נחשפים המהדקים והמנעולים. הוא מבליט את הסוגרים המחברים את יצירת האמנות לקיר – פרט טכני שברגיל הוא חבוי – ומגביר את המודעות לתהליך היצירתי כחלק חשוב בהתבוננות ביצירת אמנות.
השאלה שהעסיקה את ריימן לא היתה מה לצייר, אלא איך לצייר. לדעתו עניינו של הציור איננו בנוסחאות או בתיאורים כי אם בניסיון ובהשכלה.
ד"ר עדינה קמיאן
