"ציור טוב נראה כאילו הוא נוצר בבת אחת", אמרה פעם האמנית הלן פרנקנת'אלר. "זהו דימוי מיידי... תנועה יפהפייה של פרק כף היד שמתואמת עם הראש ועם הלב... ונראית כאילו נולדה ברגע אחד".

בחלק זה של התערוכה מוצגות עבודות של אמנים שהתנסו בגישות חדשות לרכיבי היסוד של הציור: צורה, צבע, מרקם, קנה־מידה וקומפוזיציה. אמני שדות־הצבע, כגון מרק רותקו, הלן פרנקנת'אלר ופרידל דזובאס התרחקו מתנועת היד הסוחפת ומן הפראות שאפיינה את האקספרסיוניזם המופשט לטובת שפת הבעה שלווה ובהירה יותר, שמבקר האמנות קלמנט גרינברג כינה ב־1964 "הפשטה פוסט־ציורית". הם התנסו בדרכי טיפול חדשות בצבע, כיסו את בדי הציור במשטחי צבע גדולים, עשו אותם לנושא הציור והציעו למתבונן חוויה של הרהור ומדיטציה.

מוריס לואיס, סם פרנסיס, קנת נולנד ואמנים אחרים מאסכולת שדות־הצבע הניו־יורקית ואסכולת וושינגטון יצרו משטחים של צבע אחד או של מגוון על בדים חשופים. בטכניקת ה"הכתמה בטבילה" נהגו לשפוך על הבד שכבת צבע עבה ולהניח לו לספוג את הצבע בלי להותיר עקבות של עבודת מכחול. ג'ול אוליצקי השתמש בתרסיס צבע תעשייתי על בדים חשופים כדי ליצור ענני צבע חמקמקים שפותחים את מבטו של המתבונן ובד בבד בוחנים את גבולות הציור באמצעות מרקמים משתנים. בתערוכה מוצגות זו לצד זו עבודות הצבע המחלחל של מרק רותקו ש"מתפרקות לאור טהור" לצד ההפשטות המגורדות והבוהקות של גרהרד ריכטר, המזכירות תצלומים מטושטשים ומשקפות את התפתחות השפה הלא־ייצוגית באמנות המודרנית והעכשווית.