אַגנֶס מרטין החלה להתפרסם בשנות ה־60 בזכות ציוריה ורישומיה המופשטים והמינימליסטיים המצטיינים באיזון, באחדות, בגוון אחיד ובשימוש בדגמי שתי וערב. השימוש בדגמים אלה הושפע בחלקו מתצפיותיה על עולם הטבע. עם זה ועל אף שהיא הכתירה את עבודותיה בכותרות המרמזות על קרבתה לטבע, טענה מרטין כי עבודתה היא "נגד הטבע [...] רק השאה [סוגסטיה] של הטבע מעניקה משקל".
מטרתה של מרטין היתה ליצור את התחושה המתקבלת מהאזנה למוזיקה ומהתבוננות בים או בשדה רחב־ידיים. תחילה עינו של הצופה תופסת את שפת הציור ואת הכלל שהוא נבנה על פיו, ולאחר מכן היא מתפנה לבחון את הפרטים, למשל את קווי העיפרון שנדמה כאילו הם חלק מהרקע המצויר ואינם משורטטים באמת או את קווי השתי והערב המגלים את ההתערבות האנושית. מרטין שאפה ליצור בשפה טהורה שאינה קשורה כלל לעולם הזה ולסילוק כל דבר עודף. באמצעותם היא ביקשה לחולל תחושות של שלווה, הרמוניה וסדר. כל אחת מעבודותיה מתייחדת בדפוס קווים מסורגים משלה ובמורכבות עדינה אך ברורה.
סוזן לנדאו
