"המטרה היחידה של 50 שנות האמנות המופשטת היא להציג אמנות לשם אמנות... ליצור אמנות אבסולוטית יותר ואקסלוסיבית יותר – לא אובייקטיבית, לא מייצגת, לא פיגורטיבית, לא של דימויים מדויקים, לא אקספרסיוניסטית ולא סובייקטיבית", כך הצהיר ב־1962 האמן אד ריינהרדט.

חלק זה של התערוכה עוסק ב"הפשטה הטהורה" ומציג עבודות בסגנון "הקצוות החדים" ועבודות מינימליסטיות או פוסט־מינימליסטיות שעניינן הוא רכיבי היסוד, המבנים הבסיסיים והגאומטריה הפנימית של הדברים. בהרחיבם את הרעיון שעל האמנות להתקיים בתחומה ולא לייצג את מה שמחוצה לה או רגשות פנימיים, שאפו אד ריינהרדט, אגנס מרטין, רוברט מנגולד ואמנים אחרים שהמתבונן בעבודותיהם יגיב רק על מה שעומד לנגד עיניו, על החומר והצורה, או במילותיו התמציתיות של פרנק סטלה: "מה שרואים הוא מה שרואים".

המינימליזם הופיע על בימת האמנות בסוף שנות ה־50, כשאמנים החלו לעזוב את אמנות תנועת היד של אמני הדור שקדם להם לטובת ההפשטה הגאומטרית, ופרח בשנות ה־60 וה־70 בקרב אלה שביקשו ליצור אמנות טהורה וחתרו לאיכויות של אמת, סדר, פשטות והרמוניה. רוברט ריימן, שנודע בציורי הלבן־על־לבן שלו, הזדהה עם תנועות הציור המונוכרומטי, עם המינימליזם ועם האמנות המושגית. כמוהו, גם אגנס מרטין התמקדה בחקר המונוכרומטיות, היתה קשורה לרוחניות וציירה בהשפעת רעיונות זן בודהיסטיים וטרנסצנדנטליים אמריקניים. הציור היה בעיניה "עולם נטול אובייקטים, נטול התערבות... או מכשול. עולם, שלוקח על עצמו להיכנס לשדה של ראייה, כשם שחוצים חוף ריק כדי לראות את האוקיינוס". כמו מרטין, גם עבודותיו של מיכאל גרוס הישראלי גאומטריות ומינימליסטיות אך קשורות לצורות טבעיות וטעונות רגש. גרוס מפשט דימויים של בני־אדם ושל הנוף הישראלי כדי להתרכז בפרופורציות, במשטחי צבע רחבים ובגודלו ומיקומו של כל רכיב בעבודתו. ציוריו האדריכליים מציבים זה לצד זה לוחות בלבן שבור עם כתמי גוונים ומוסיפים עליהם חומרים בעלי מרקם כגון קורות עץ, אריגים גסים וחבלים.

המרחב הגאומטרי חסר הפרספקטיבה נעשה בעבודות אלה משל לעולם המודרני. לפי הצייר הגאומטרי העכשווי פיטר האלי "[אם בעבר] היתה הגאומטריה סימן ליציבות, סדר ופרופורציה, הרי שהיום היא מבטאת מגוון מסמנים וייצוגים של תיחום והרתעה".